החלטה בתיק ב"ש 10357/07

2.      כתב האישום שהוגש נגד העורר מונה 19 אישומים שונים שעניינם הונאה בכרטיס חיוב, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה, ניסיון להונאה בכרטיס חיוב, וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. מרבית האישומים נוגעים לעסקאות שערך העורר באמצעות הטלפון, תוך שימוש בכרטיסי חיוב שונים ללא ידיעת בעליהם.

3.      בהחלטה מיום 22.10.07 הורה בית המשפט על עריכת תסקיר בעניינו של העורר, בו יחווה שירות המבחן דעתו באשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובהקשר זה ייתן דעתו על שתי נקודות עיקריות: האחת, האם מסוגלות המשגיחות המוצעות על ידי העורר, אמו ואחותו, לפקח עליו באופן שיימנע ממנו לבצע עבירות מסוג העבירות בהן הואשם מהבית. השנייה, האם ניתן לתת בעורר אמון, או שמא שחרורו לחלופת מעצר יעמיד בפני בנות המשפחה המפקחות מכשלה בה הן לא תוכלנה לעמוד.  

4.      בעקבות קבלת תסקיר המעצר, הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה נקבע שאין חולק כי מתקיימת בעורר עילת מעצר של מסוכנות, וקיימות גם ראיות לכאורה לביצוע של לפחות חלק מן המעשים המנויים בכתב האישום. בית המשפט הדגיש גם את עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל 29 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, בגינן ריצה בעבר עונשי מאסר ובמועד זה אף עומד כנגדו עונש מאסר מותנה של 9 חודשים שהיא בר הפעלה אם יורשע. באשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט קמא, כי אף שבניגוד לדעתו של שירות המבחן, יש לו ספקות באשר להתאמתן של המפקחות המוצעות, הוא היה נכון לאשרן. עם זאת, לאור התכנון, ההיקף והתעוזה של המעשים המיוחסים לעורר אשר בוצעו תוך שימוש בטלפון בלבד, כמו גם לאור עברו הפלילי המכביד של העורר, אין לתת בעורר אמון ולפיכך אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים נגדו.    

5.      בעררו טען העורר כי נעצר בעבר בגין 6 מן האישומים אשר נכללים גם בכתב האישום שלפנינו ושוחרר, ובנסיבות אלו החזרתו למעצר בגינן אישומים אלה יכול שתעשה רק בנסיבות מיוחדות, דבר שאינו מתקיים במקרה שלפנינו. כמו כן טוען  העורר, שהחלטת בית משפט קמא ניתנה על סמך תשתית עובדתית שגויה, שכן בעברו הרשעות ב-13 אישומים בלבד. לבסוף, טוען העורר כי בית משפט קמא טעה משלא ייחס חשיבות למסקנת שירות המבחן לפיה המשגיחות המוצעות בעניינו מתאימות לתפקידן. במסגרת הדיון בפני העלה העורר טענות נוספות: הראשונה כי מרבית הראיות כנגדו הן ראיות נסיבתיות, ולפיכך לשיטתו, אין בהן כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. השנייה, כי העבירות בהן מואשם העורר אינן מחייבות החזקתו במעצר שכן אין מדובר בעבירות אלימות, אלא בעבירות רכוש לגביהן, גם אם לא ניתן לשלול בוודאות מוחלטת את האפשרות שהעורר יחזור ויבצען במהלך תקופת מעצר הבית, לאור הפגיעה בחירותו של העורר וחזקת החפות העומדת לזכותו, על בית המשפט ליטול סיכון זה. מכל מקום, מדגיש העורר, גם בעת שהוא מצוי בבית המעצר הוא יכול לעשות שימוש במכשיר טלפון ועל כן, מבחינה זו של החשש לביצוע עבירות באמצעות מכשיר זה, אין למעצר בבית המעצר עדיפות על פני מעצר בית, שגם במהלכו ניתן לעשות שימוש בטלפון.   

6.      המשיבה טוענת שבעת הדיון בפני בית המשפט קמא, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, והמחלוקת נסבה רק על עוצמת הראיות וגם זאת לגבי חלק מן האישומים בלבד. המשיבה הוסיפה, שהראיות שבידה, אף שמדובר בראיות נסיבתיות, הן ראיות בעלות משקל רב. המשיבה מפנה בנוסף לעברו הפלילי של הנאשם, אשר נאסר בעבר בגין ביצוע עבירות דומות ואף על פי כן חזר לבצען, ועל כך שבמועד זה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה, מה שמגביר את החשש להימלטותו של העורר מפני רשויות אכיפת החוק. 

7.      לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. אשר לקיומן של ראיות לכאורה, מעת שבא כוחו של המשיב לא חלק על כך שהראיות המצויות בידי המשיבה מהוות ראיות לכאורה, גם אם חלק על עוצמתן (ראה: פרו' מיום 22.10.07, ע' 8 ש' 18 - ע' 9 ש' 2; פרו' מיום 15.11.07, ע' 20 ש' 16-19) אין מקום לדון בטענות אלו לראשונה במסגרת הליך זה. מעבר לנדרש אציין שהטענה בדבר עוצמת הראיות בוססה על כך שמדובר בראיות נסיבתיות. מטיעוני ב"כ המשיבה לפני, עליהן ב"כ העורר לא חלקה, עולה שראיות נסיבתיות אלה מבוססות, בין היתר, על כך שמכשיר הטלפון הנייד העיקרי ממנו בוצעו שיחות הטלפון הרלבנטיות לכתב האישום בוצעו ממכשיר שמספר הברזל (מתכת המכשיר) שלו הוא מספר המכשיר השייך לעורר שהיה אצלו בשימוש, כאשר מכשיר הטלפון הנייד השני ממנו בוצעו השיחות הוא מכשיר אשר שייך לילדה בת 8 שהמשיב התגורר אתה ועם אמה, אשר סיפרה שהיא נתנה לעורר את המכשיר וגם העורר הודה בהודעתו שעשה שימוש במכשיר זה. בנוסף, בתוך רישומי "ספר הטלפון" שבמכשירים אלה נמצאו מספרים רבי ספרות שאינם מספרי טלפון אלא מספרים של כרטיסי אשראי באמצעותם בוצעו העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. מעבר לכך, גיסו של העורר מסר בהודעתו במשטרה כי נשלח על ידי העורר לאסוף את הסחורות שהוזמנו על ידו (בלא שידע על מעשי התרמית) ואף הוביל את השוטרים לחנות ברעננה שם ביצע העורר חלק ממעשיו. בנוסף, העורר נמנע מלתת דגימת כתב יד לצורך השוואתה אל מול פתק שנמצא בביתו ועליו מספר כרטיס אשראי, וזאת לאחר שכבר נשללה האפשרות שפתק זה נכתב על ידי חברתו או בתה.

מכל אלה עולה, כי אף שמדובר בראיות נסיבתיות, מדובר בראיות נסיבתיות בעלות משקל רב, שדי בהן כדי לבסס לכאורה את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

8.      לעניין עילת המעצר, המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר בגין מסוכנות שכן מדובר בעבירות רכוש אשר בוצעו "לאחר תכנון מוקדם בתחכום, בשיטתיות ובהיקף מסחרי" (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4) 268). לא זו אף זו, הפסיקה הכירה באופן עקבי בכך שעבירות רכוש שיטתיות המבוצעות בכרטיסי חיוב עשויות להקים עילת מעצר בגין מסוכנות (ר' בש"פ 955/98 יוסף נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 18.2.98; בש"פ 6869/02 חן נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 5.9.02; בש"פ 1805/02 אזולאי נ' מדינת ישראל;  בש"פ 8041/03 שמואל נ' מדינת ישראל, 10.9.03; בש"פ 9095/03 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 26.10.03; בש"פ 1634/04 מטצקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 24.2.04; בש"פ 5521/05 לוגסי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 30.6.05).

9.      העורר טוען, שלגבי חלק מהעבירות המיוחסות לו (אישומים 1-6) הוא כבר נחקר ולצורך כך גם נעצר בעבר למספר ימים ושוחרר, ועל כן לא ניתן לעוצרו בגין עבירות אלה בשנית, אלא בנסיבות מיוחדות שאינן מתקיימות בענייננו (ראה: בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד מה(2) 611, בש"פ 462/96 מדינת ישראל נ' אברהם (לא פורסם, 24.1.96) ובש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי (לא פורסם, 1.2.98).

אין לקבל טענה זו, שכן בכתב האישום הנוכחי נכללות עבירות לגביהן העורר לא נחקר ולא נעצר בעבר. לפיכך, שחרורו בעבר לאחר שנחקר על חלק מהעבירות נשוא כתב האישום לא יכול היה לטעת בעורר ציפייה לגיטימית כי לא ייעצר בגין עבירות אחרות. מה גם שעצם קיומם של אישומים מבוססים נוספים בעניינו של העורר מהווה נסיבה מיוחדת לעניין האפשרות שהעורר יוחזר למעצר בגין העבירות בהן נחקר ושוחרר. 

10.  מכאן, שכל שנותר לבחון הוא קיומה של חלופת מעצר הולמת בעניינו של העורר. כאמור, העורר טוען שלאור אי ההכרעה בתסקיר המעצר שנערך בעניינו בדבר התאמת חלופת המעצר, על בית המשפט היה לקבוע שבחלופת המעצר המוצעת בדרך של מעצר בית בבית אמו בפיקוח אמו ואחותו יש כדי להפיג את מסוכנותו ולהשיג את מטרות המעצר. הוא מוסיף, גם אם נותר חשש כלשהו כי יחזור על מעשיו, מדובר בסיכון קטן שאותו על בית המשפט ליטול במיוחד כאשר מדובר בעבירות רכוש. הוא מפנה בעניין זה להחלטות בית המשפט העליון בבש"פ 4976/99 חבוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.99) ו-בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' אוחיון (לא פורסם, 14.7.06).

11.  אינני מקבל גם טענה זו של העורר וזאת משני טעמים. ראשית, לאור עברו הפלילי העשיר של העורר שעיקרו הרשעות בעבירות זיוף הונאה ומרמה, כמו גם בעבירת אלימות שבגינן הוא נדון למאסר חמש פעמים, מקובלת עלי מסקנתו של שירות המבחן ובית המשפט קמא שלא ניתן לתת בעורר אמון. שנית, מרבית העבירות המיוחסות לעותר על פי כתב האישום בוצעו באמצעות מכשיר הטלפון ולעתים באמצעות שליח. שיטה זו ניתנת לביצוע גם מהבית ויקשה מאוד לקיים פיקוח יעיל שיהא בו כדי למנוע מהעורר לבצע פעולות מעין אלה מהבית בו יהא נתון במעצר (השווה: בש"פ 4629/06 פרטוש נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 22.6.06; ב"ש (י-ם) 9015/07 מדינת ישראל נ' דקמאק, לא פורסם, 22.2.07).